את החברים הדמיוניים שלי אני מכירה ממזמן. הם גדלו איתי אבל מה שמצחיק זה שהם נשארו קטנים, עם קולות כאלו דקיקים. פעם, הם היו המון גמדים קטנים שטיפסו על אחד, גוליבר ענק שהיה כפות בחבלים. הגוליבר הזה נראה היה ככל הגוליברים אלא שהפעם הוא היה שרוע בסוואנה הטרופית של אפריקה, שם התגוררתי עם משפחתי למשך שנתיים. הייתי בת שש. אחר כך הייתה לי ספתא דמיונית, אפילו שהיו לי שתי ספתות אמיתיות שאהבתי, הספתא הדמיונית הזו הפליאה לעשות. אני זוכרת שהיא הראתה לי אוטובוס כפול עם שרוול אקורדיוני באמצע שלו והוא נסע מרמת- גן לחולון עוד לפני שהיו האוטובוסים האלו באמת. והיה אחד דמיוניצ'יק שבשעת טיול עם סבא שלי בגן החיות בשדרות בן-גוריון, בין שאגת אריה לצווחות תוכיים אקזוטיים, ליד בריכת הפלמינגו, הוא היה נדחף להסבר של סבי על נדידת הפלמינגו הורוד והיה מציק לי ומצייץ בעורפי "אלו לא פלמינגוס, טיפשונת את לא רואה שהם פילים וורודים?" ואז, נעלם ליד הכלוב של הג'ירפות. הפתיע אותי, שסבא שלי ממשיך לדבר כאילו אין שום הפרעה. היו שנים שהם נעלמו לי לגמרי, אחר כך בצבא, פתאום הופיעו שוב. קראתי להם. הייתי בצרה.
בחופשה שקבלנו לשבוע, נסעתי בטרמפים לביקור אצל חברה. התלבשתי במדים, פשוט כי קל יותר היה לתפוס טרמפ במדים. אבל הפעם, צבע החאקי האחיד היה שונה מהרגיל משום שאמי בטעות כיבסה את המדים יחד עם מפת השולחן החגיגית, הסגולה. עכשיו היו לי מדים סגולים. הרגשתי נינוחה. וסגלגלה, אפילו מיוחדת. וכחיילת זה היה המון בשבילי.
השוטרת הצבאית שהגיחה משום מקום נעמדה מולי ושאלה בתדהמה "הלו, חיילת, לאיזה חיל את שיכת?" והשאר הסטוריה.
את השבוע שאחר כך ביליתי בסוג של מעצר במחנה שהיה היכן שהוא בשטחים הכבושים, בדרום, לא היה לי מושג איפה אני ורציתי הביתה.הרגשתי בארץ אחרת, מרחבים פראיים שלא ידעתי אבל הייתי מוקפת גדרות וסך הכל לבשתי בגדים סגולים ועל הפשע הזה נשלל ממני החופש שלי הרגשתי מאד אומללה. אז קראתי להם. הנחתי את הראש על הכרית והתכסיתי בסדין, עצמתי את עיני וכיוונתי את כל כוח המחשבה העצמאית והאמונה בטוב שמסתבר שהיו לי, הזמנתי אותם להתארח כדי שישעשעו אותי כי לא ידעתי איך אעבור את זה. רציתי שאמא שלי תיתקשר למפקד ותגיד לו מיד להחזיר אותי אליהם לחדר שלי, אבל זה לא הלך ככה. הייתי מתעוררת בשעת שחרית הלומה והמומה ומקשיבה לצלילי המואזין שהפנטו אותי מהכפר השכן, זה היה זמן ביניים, בין הלילה לבוקר, בין שינה לעירות, ואז הם היו מגיעים. החבר'ה שלי . הם לימדו אותי המון. הם היו מתפוצצים בצחוק משטויות ומספרים סיפורים ללא התחלה אמצע או סוף. הם אמרו שהכל בזכות הדמיון. שאין לנו כלום בלי הדמיון. בחיי שהם הצילו אותי.
בפעם האחרונה שפגשתי אותם זה היה בביקורי הראשון בהודו. הם לא נתנו לי לישון בלילה וכל הזמן פטפטו משהו שנשמע כמו תסריט לא אפשרי של חיי העיתידיים. אחד על אחד הדברים קרו לאחר מכן.
אתמול , כשנסעתי עם הטוסטוס ביער, אחד מהם חלף על פני. הוא חייך אלי וצבט אותי בלחי כמו שההודים עושים לתינוקות כדי להרחיק את הרוח הרעה מהם אבל זה היה באוויר, בכאילו. היה לו זנב ארוך והידיים שלו עשו תנועות של שחיית חזה, הרגליים היו בחתירה. "אולי זה בכלל דג מיוחד?" חשבתי לעצמי, אבל אז ראיתי שוב את העצים סביבי והבנתי ששום דג ושום שטויות, זה "ההוא" הדימיונישי שלי. פתאום כל היער היה מלא בהם, בחברי הדמיוניים משכבר הימים והם נופפו לי לשלום ידידותי בחיוכים זורחים, הם לא התבגרו בכלל, היתה שם שלישיה שעשתה "תזמורת בצורת" על שיר מהארוויזיון של 1975 והיו כאלו שעשו street food וינטאג', ואפילו קבוצה אחת שהתאמנה באקרו יוגה. "ממש עכשוויים" חשבתי וחייכתי בחזרה. את כולם זיהיתי בקלות . נפנפתי ביד אחת ואלו ביד השניה המשכתי לנהוג, בזיג-זג , בטח בזיג-זג. עד שהגעתי לכביש האספלט ושם עצרתי כדי לקנות אגוז קוקוס לשתיה, להתאושש.
Comments