top of page

הנענוע הטרנספורמטיבי שלי

לפני הרבה שנים, בישראל, היה לי חבר טוב שקראו לו איציק. הייתה לנו התמחות משותפת שאז חשבנו שהיא עושה אותנו לטובים יותר מכולם, צודקים יותר, מתחשבים יותר, מבינים יותר ובקיצור , יותר. היום, אותה תכונה משותפת נראית לי יותר כמו טיק, מין עיוות כזה לא נשלט ובהחלט לא מחמיא.

אני מדברת על נענוע הראש מצד לצד, כזה שבא יחד עם תנועת השפתיים שמושכות כלפי מטה ובעיקר, מגיע עם גילגול עיניים עד שהן כמעט נבלעות בתוך המצח. גילגול כזה כזה שאומר יותר מהכל "איך אפשר?" או בלשון מדוברת יותר ופחות ספרותית "וואט דה פאק? מה אתם מפגרים?" קראתי לו אז "הגלגול הפולני", והוא בן משפחתו של ה"צוויץ הפולני". ואני אסביר.

קודם כל נענוע הראש המלווה בגלגול העיניים. נהייתי מודעת לעד כמה הוא בעוכרי, תרתי משמע, כשעוד הייתי לוקחת את בתי לכל מקום על הטוסטוס. ברגע שהנענוע הזה היה מתרחש בי- כשמישהו עשה משהו מעצבן בכביש או כשראיתי משהו שלא מצא חן בעיני ונראה לי חסר הגיון, כשמישהו עשה משהו שעבורי נראה חוסר צדק או אידיוטי, או לא מתחשב בסביבה או באחר, מיד הראש שלי היה מתחיל לנוע מצד אל צד והעיניים למעלה מגולגלות (את זה היא לא ראתה)" אמא תפסיקי " היא היתה מצווה, ממש מתביישת מחוסר היכולת שלי להכיל ומהשיפוטיות שאני מרשה לעצמי לבטא, כאילו מדובר רק בי וכל שאר היקום צריך להתאים את עצמו אלי. היה בהערה שלה גם משהו הישרדותי. בחושיה החדים, כאחת שנולדה כאן, הבינה ששיתוף פעולה וזרימה יחד זו אסטרטגיה הרבה יותר יעילה ונבונה.

זה היה קורה הרבה והיא ממש עזרה לי להיפטר לפחות למראית עין, מהדבר הזה כי פשוט במקום להתמחות בו נעשיתי מומחית בלהסתיר אותו. כמו למשל לעשות מיד תנועה זריזה עם הראש כאילו אני משחררת את הצוואר או מעיפה שיער מהפנים. הטיק היה קורה בתוכי אבל מבחוץ גרמתי לו להתחפש למשהו אחר. ובנענוע הבא, כשהייתה שוב מעירה בציווי, הייתי עונה לה "אבל מה פתאום, לא גילגלתי, מה פתאום לא עשיתי כלום, בסך הכל עשיתי תרגיל לצוואר"

מה שמרתק בעיני זה המשמעות ההפוכה לגמרי של נדנוד הראש הפולני ה"אני לא מאמינה" הזה, ביחס לנענוע הראש ההודי. האחד- מצקצק, מפריד, שופט, מתנשא, שולל והשני - מכיל, מתחבר, מחייך, מאפשר. משמעות הנענוע ההודי זה יותר כמו שותפות גורל, כזה שאומר "וואלה, כמעט נכנסתי בך עם האופנוע שלי אבל, בואי, הכל בסדר נכון? זורמים" אין כעס או תובענות אלא פשוט הכרה במעשה המטופש והלאה, ממשיכים את היום בנעימים. זה נענוע טרנספורמטיבי ממש.

ואיך זה קשור ל"צוויץ הפולני"? אני חושבת שהצוויץ הזה הוא קול פנימי קטן ממש קטן אבל צווחני שמשהו תמיד לא נראה לו. משהו תמיד היה יכול להיות טוב יותר, שווה יותר, מלא יותר. זו אותה תחושה של "פוטנציאל מבוזבז" שלא משנה מה, הוא תמיד יקפוץ ויחרא ויתן לך להרגיש שאת לא טובה מספיק, אבל היית יכולה אלו רק... שניהם אחים לתרבות של הפרדה ועליונות.

אז זהו היום הוא שוב עלה אחרי הרבה זמן שלא, ובתי כבר מזמן לא יושבת מאחורי על הטוסטוס כשאני נוהגת, יש לה אופנוע משלה. ירד גשם והיו המון מכוניות ממש פקק תנועה שכבר מזמן לא היה בגלל הסגר והתרגלתי לכבישים ריקים ופתאום אופס, זה לא מה שהתרגלתי אליו ונזכרתי באיציק, ויחד עם המבט הזועם, גילגול העיניים וניענוע הראש פתאום יצא לי חיוך, והסתכלתי על כל מי שסביבי וגם הם חייכו, והייתה מין אחווה כזו בינינו, אחוות התקועים שהיתה יותר נעימה מכל ה"וואט דה פאק" הזה שפיעפע לרגע ודעך.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page