הסופרת והנמרים

בחמש וחצי בבוקר, חברת הפרלמנט פרייהנקה נראית לא פחות ממהממת, עם לבוש אופנתי מסורתי ונעלי עקב דקיקות שמשמיעות פיק פק פיק פק על גבי רצפת השיש המבריקה של המלון בדלהי שבו השתכנו ללילה. היא יצאה מהרכב שעצר בכניסה ונשלפה כמו דף של מגזין אופנה מבעד לדלת הזכוכית המסתובבת אל תוך הלובי, שם חיכינו להסעה. פרייהנקה מזמינה אותנו להצטרף אל המונית שאירגנו לנו מטעם הפסטיבל. היא הוזמנה לדבר על מקומן של הנשים בפוליטיקה ההודית. יחד ניסע עכשיו כשבע שעות מדלהי, עד שנגיע לאוטרהקאנד, זו אחת מהמדינות בתת היבשת למרגלות הרי ההימלאיה. שם נשהה שלושה ימים בכפר מרוחק וקטן שממוקם ממש ליד היערות ושמורת הנמרים הנקראת על שמו של ג'ים קורבט המיתולוגי שתיעד בספר שכתב בתקופת שלטון האנגלים, את אותם נמרים שהיו חושקים בבשר האנשים המשובח (כנראה). היום, בצמוד ללודג' המפואר הפתוח אל היער, בו מתקיים השנה פסטיבל הספרות של תת היבשת, מעבר לגדר עשויה היטב כמובן, הוקמה שמורת טבע מוגנת שבה הנמרים משוטטים חופשי. כמאה וחמישים אנשי ספרות ושירה, תיאטרון ותקשורת, פוליטיקה נשית, מוסיקה וזכויות אזרח, אקולוגיה, פילוסופיה, קולנוע, מחול, קולינריה, ועוד אנשים מרתקים מוטסים ומוסעים ממומבאי, דלהי, פונג'אב, אנדרה פראדש, בנגל, קרנטאקה, טאמיל נאדו, קרלה, ועוד. הארגון לא פחות ממושלם.

המונית גולשת ברחובות הרחבים של דלהי. מבעד לחלון, אנחנו בוהים בזריחה בפה פעור, נועצים עיניים במבנים העצומים שמזדקרים בהוד מלכותי ועתיק בערפל. ארץ אחרת. מה שאני הכי אוהבת בהודו זה שהיא אינסופית, מספיק לנוע מעט בתוכה בשביל לראות הרבה. עוד ועוד שכבות שמתגלות כל פעם, לאט. גוונים ואנשים ושדות ובתים, הכל שונה מאד מטאמיל נאדו. אני מרגישה כמו עכבר הכפר שיצא למסע עולמי. ובדרך פרייהנקה מתרגמת את המראות שחולפים על פנינו כמו בערוץ דיסקברי. היא מספרת בתשוקה מה מעסיק היום את הדור ההודי הצעיר ועד כמה היא רוצה להשפיע.

נמרים אוכלי אדם הם אלו שחוזרים ושבים אל אותו המקום בו טעמו לראשונה טעמו של אדם אמיתי. הטעם הוטבע בהם בצורה בלתי הפיכה ומאז הם מוכרחים להשביע את תאוותם ולא משנה מה. סיפורים על נמר שמבקר בכפרים באזור ומשביע את רעבונו בזלילה של באפלו מהעדר המשפחתי או בבן כפר אומלל שיצא לשדה ונאכל כולו, הם עיניין שבשגרה כאן. "הבעיה היא שהנמרים לא מתחשבים כל כך באיפה מותר להם להיות ואיפה לא" כך מסביר בעצב ראהמן שלקח אותנו לסיור אצל קרובי משפחה שלו שמשתייכים לקהילת נוודים, רועי באפלו קאשמירים שירדו מההרים והתמקמו בין היערות. בתיהם בנויים בוץ וקש, עיטורים יפהפים מפוסלים בקיר עצמו וגם המטבח צומח מתוך הקירות ונמשך אל הריצפה שגם היא מבוץ. אנחנו לוגמים תה משובח עם חלב באפלו סמיך. "עכשיו הם קיבלו היתר ממשלתי לעבור לדיור מוגן יותר משום שהנמרים פוגעים בהם ללא אבחנה" כך מספר לנו המדריך. הוא גם הילד הראשון מאותה קהילה שלמד אנגלית בבית הספר שאליו היה רוכב על אופניו כל יום, 18 ק"מ הלוך ו- 18 חזור וכל זה תוך פחד מוות שיפגוש בנמר המהלך אימים. מידי כמה ימים יוצא מהלודג' ג'יפ ספארי לסיור בשמורה בכדי להתמזל ולצפות בחיה המפוארת, אולי בקצה זנבה או אפילו רק שאגה קלה. אנחנו ראינו עדר של במבי מנוקד, חזירי בר, ציפורים נדירות, שני פילים שעבדו באתר בנייה, אבל נמר, לא.

הדיון שהשתתפתי בו היה על דוקומנטציה של אוכל מקומי דרך העצמת נשים וחזרה לבישול ביתי, על געגוע לטעמים של הבית ועל אוכל מהמרחב של בישול יחד, בישול קהילתי, את המעט שיש חולקים בין כולם. זו נקודת בסיס. הודו היא אמא ויש בה מקום להכל.