top of page

טיול של יום חולין


טיול עם לואיז

יצאנו, לואיז ואני, אני נהגתי והיא מאחורי. בהתחלה עוד דיברנו בינינו על מאה שנה שעברו סך הכל מאז השפעת הספרדית, בה מצאו את מותם כמאה מיליון אנשים תוך 18 חודשים בלבד, כולל מישהו מבני משפחתה, ולפני כן, המגפה השחורה, והזכרנו גם ציביליזציות שנפלו, דינוזאורים שנכחדו, שליטים מגלומנים מוכי טירוף ועל איך שתאוות הבצע היא כפתור השמדה עצמית ושהזכרון הקצר ויכולת ההכחשה הן כפתור ההשרדות של המין האנושי וגם על זה שאנחנו פסיק קטנטן ולא משמעותי על ציר הזמן של האבולוציה.

וככל שדכדכנו את עצמנו לדעת, הבנו ששום דבר מזה לא אישי ושהתרבות שלנו נוטה לשכוח את כל מה שהיה ולגונן עלינו באמירות חיוביות לשיפור ההרגשה השבירה שלנו ביקום המקביל שלא עושה מאיתנו עניין גדול. ותוך כדי שצללנו אל תוך המחשבות הרועשות שפיטפטו בינן לבינן כמו מפלצת בולענית ככה התמלאנו בשקט והיופי סביבנו עטף אותנו ברכות והשכיח את הדאגות. הפרטים הקטנים של החיים והאנשים האמיתיים בנדיבותם נגלו בפנינו וצמצמו את רף החשיבות העצמית שלנו לאפס.

איבדנו את הדרך, לא היה לנו כבר מושג איפה אנחנו, אבל הרגשנו בטוחות מכל פגע וברות מזל על כך שהעולם שלנו פוגש בעולם הזה שמאפשר לנו להציץ אל תוכו, לטייל בו בעדנה ולרוות נחת.



0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page