לפעמים אני יוצאת למסע ליקוט של מה שנראה שעוד רגע ייעלם מן העולם, אם עדיין לא נעלם כבר. כמו חיות נכחדות, כל מיני מלאכות כפיים, נניח בשוק בפונדיצ'רי בסמטת הפרחים, הגברים הם ששוזרים במיומנות קוגניטיבית עדינה את הזרים המרהיבים. בשוק הדגים רק נשים מוכרות (הן צועקות ורבות כמו גבר) הגברים אחראים לדיג. במתחם הבדים יש רק חייטים אין חייטות. לעומת זאת נשים בונות, חופרות, מכינות לבנים, סוללות כבישים.
אני חושבת על סבא אהרון שידע לעשות כמעט הכל, הנה רשימה חלקית:
חייט- תפר חליפות שלמות מאלף ועד תו גם לעצמו וגם לסבתא שלי, וזאת לאחר שהתמחה בבית אפנה נחשב לקונפקצית גברים בתל אביב של אז. גם אנחנו כילדים בקיבוץ מידי פעם היינו מקבלים ממנו בגד ממש שווה שהזכיר לכולם שאנחנו לא כמו כולם, ושיש לנו סבים בעיר הגדולה.
שיפוץ רהיטים - אחת לכמה זמן כל הריהוט בבית היה עובר חידוש עם משחת נעליים בגוון תואם, גם הנעליים קיבלו טיפול דומה והיתה מגירה מיוחדת בארון הקיר הישן בחדר השינה שם היו כל מיני קופסאות פח עם סגירה מיוחדת, מכשירים ומברשות שקשורים לעולם הנעל וההברקה.
ריפוד- אני לא מבינה איך, אבל הוא ידע לרפד ולמחדש את כל הקפיצים הישנים והמילוי שביניהם. כשעברנו מהקיבוץ למושב הוא ריפד לנו את הספות.
לפעמים, בחופשים, היה לוקח אותי איתו לחנויות מיוחדות של ווילונות בלבד והיה מקצוע כזה - דקורטור. עולם פלאי של בדים כבדים, קלים, שקופים, דחוסים, תלויים בחלל משתעשעים בתרגילי תנועה וגרביטציה והדקורטור יודע בדיוק, מה יתאים ועבור מה. גם ידע באווירודינמיקה היה שם בארגז הכלים של הדקורטור.
והיו גם את המסגרות של הציורים והסיד של הקירות ועבודות הנגרות השוטפות.
חדר שינה אחד, סלון ומרפסת, פינת אוכל, שרותים ואמבטיה. הבניין ברחוב יהושוע בן נון 43 כבר מזמן איננו ובדירות החדשות אין מה למחדש.
אני זוכרת את הריח של הארונות וגם בדיוק מה היה בהם. היה ארון קיר והיו ארונות רוח והיו את שתי השידות התאומות בסלון שנבדלו רק בדבר אחד, בשידה השמאלית היה מדף אחד שהיה סגור בדלת קטנה ומפתח. היתה שם מראה פנימית וריח מתוק מתוק ומסתורי שעלה מאוסף בקבוקים עם שמות כמו כרמל מזרחי ושרי וברנדי והמספר 777 שחזר על עצמו.
אהבתי לחטט בארונות ולמצוא אוספים שמחכים לתורם להיראות, להינגע.
בפינת האוכל היה פריט ריהוט שאהבתי במיוחד, זה היה ארגז מצעים שנראה היה כמו ארון מתים. סבא שלי אהב לנוח עליו בצהרים, הוא סידר אותו כך שיהיה לו ריפוד נוח והיה מחליף את הריפוד כל שנה. כשהיינו מגיעים לביקור, אהבתי להתחבא שם בין שמיכות הצמר של החורף או הפיקה של הקיץ.
וגם כלכלת הבית היתה התחום שלו; שטיפת הכלים, הקניות בסופר ליד הבית כנסת, הנסיעות באוטובוס לשוק, הסדר והאחסון בארונות, היה מדף מיוחד עם קופסאות שימורים לשעת חירום שהוא דאג לעדכן בהתאם למצב והקרפיונים שהביא הדוד דב מהבריכות בקיבוץ, אלו ששחו באמבטיה עד שהפכו לגפילטע פיש.
אני לא זוכרת שבישל, לא זוכרת מה אהב לאכול, מוזר. אולי לקרדה ודג מלוח?
הייתי מתגנבת למקרר שלהם, חותכת כמה פרוסות מהלקרדה העטופה בנייר עיתון ואוכלת עם חלה וחמאה ובצל מהדג מלוח בעמידה. עשיתי את זה בסתר, הרגשתי שזה לא נשי ואסור לבנות לאכול דברים מסריחים.
עד היום, אם אני מוצאת אותם במקרר של אחרים, אני יכולה לגמור אותם בביס אחד.
"כל המציאות שהכרנו תהפוך לנוסטלגיה" סלבוי ז'יז'ק
Comments