מבשלת את חיי בארץ הטאמילים

אז מה אני עושה כאן?

מבשלת מתי שרק אפשר וגם כותבת ומספרת על זה,

מארחת בגינת היער שבחצר ביתי לארוחות שף וסדנאות בישול שהן הומאג' למטבח המקומי.

מובילה סיורים קולינרים, כאלו שלא משורטטים במפת השבילים הרגילה. יחד נצלול במבוך טעמים ופרטי חיים של עולם הולך ונעלם.

אני אספנית של תפריטים ביתיים, מושכלים, מזינים, חובקי עולם.
מפתחת תכנים קולינרים ומתכונים למסעדות.

בזמן שבין הסירים תמצאו אותי דוהרת על גבי הסוס המכונף הפלאי שלי -הטוסטוס. משוטטת ומלקטת מראות, סיפורים, שכבות של חיים שמגלמים עבורי יופי ועושים לי תיאבון.

ולמה דווקא הודו?

הודו בהחלט לא הייתה המקום הטבעי לי. אני לא תרמילאית. לא פנטזתי על טיול למזרח, לא עשיתי יוגה, לא חיפשתי גורו.

בסך הכול רציתי להיות קצת עם עצמי, ושם נראה היה מתאים.

נסעתי לחודש ומובן שבהודו כמו בהודו, רב הפלא על המתוכנן. עצרתי בעיירה

קטנה - טירוונמלאי, השוכנת למרגלות ההר הקדוש.
שם פגשתי איש אנגלי מאוד שהיה לו חלום לפתוח מסעדה. התאהבתי באיש, בחלום, במקום ובתושביו והתחלתי לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, לבשל.

אואזיס

לבוקר יש צלילים מיוחדים בטאמיל נאדו; מקהלה של ציפורים מצייצת מעץ המנגו אל תוך החלון הפתוח, עזים פועות, תרנגול מבולבל קורא ויחד איתו גם החלבן שמצלצל בפעמון של אופניו עמוסי הכדים. מוסיקה מחרישת אוזניים בוקעת מרמקולים שתלויים על כל עמוד או עץ בשכונה ותפילות מתנגנות מהמקדשים בסביבה, מתחרות עם צלילי הטלנובלה בטלוויזיה של השכנים. קרקושי כלים, פטפוטי נשים, הצלפות כביסה נחבטת באבן. כחכוחי גברים ויריקות של צחצוח שיניים, בכי של תינוק. אני רוחצת באמבטיה הזו של קולות החיים, ונשטפת בשכבות של צלילים שמזמינים אותי להתעורר ולהצטרף.

כפרי הדייגים ושדות האורז המוריקים חיים לצד האוקיינוס הפראי וליערות העצים שניטעו מחדש. עצי הקוקוס ומטעי קאשיו, פיקוסים עצומים ששולחים את זרועותיהם אל האדמה ומשתרשים בה, קזוארינות תמירות, שיחי במבוק מזדקרים בין פרחי הבוגונביליה הורודה, כתומה, לבנה. עצי תמרינדי עתיקים נטועים לצידי הכביש בכדי לתת צל מהחום הגדול שקופח עלינו רוב ימות השנה. עגלות שוורים שנראות מימי קדם סוחבות עמודי גרניט כבדים לבניה ועושות את דרכן באטיות בין אופנועים, אוטובוסים, רוכבי אופניים, פרות, משאיות, עיזים, ריקשות ואנשים.

נוף ילדותי

התחדשנו במהדורה דיגיטלית של הספר

הזמינו כאן

לכל אדם יש סיפור לספר דרך אוכל,

זה הסיפור שלי.

במשך השנים בהן אני מתגוררת ומבשלת כאן, התענגתי מאין ספור ארוחות נפלאות עם אנשים נהדרים שאוהבים לאכול ולבשל. אספתי ורשמתי מתכונים שמנגישים את המנות ההודיות העשירות בטעמים והופכים אותן לפשוטות וניתנות להכנה בכל מטבח. יצרתי סיפורי אוכל מאויירים מחומרים שכולם מכאן, חומרים שמחים של פעם.

הקשר עם המגדלים והרוכלים תמיד מוסיף ניחוח אותנטי לכל ארוחה, מאחורי כל מנה מוצלחת, תמיד עומד מישהו שנותן את המיטב. למדתי להקשיב לדיבור הסודי של התבשיל שמבעבע בסיר על האש.
לפעמים אוכל מאפשר לנו להגיד דרך הצלחת דברים שקשה יותר לבטא במילים.

הבישול הוא מכחול גדול

בישול תמיד היה חלק ממני. מלווה בתאווה לפרטים הקטנים של הצבע, בהתרגשות מחומרי הגלם וברצון בלתי מתפשר להזין את בלוטות הטעם, לקרב לבבות דרך הגשת אוכל.

"מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" - או ההתפתחות המאוחרת יותר של השאלה המציקה, הפולשנית: "אז מה את עושה בחיים?" - היו בשבילי מקור להרבה שאלות וסבל, שנבעו מהאמונה המוטעית שתהליך הגדילה מותנה ביכולת לבחור ולהגדיר. כנראה גם לא ממש רציתי לגדול,

לא ככה בכל אופן.

אוכל עבורי זו הרפתקה ויציאה למסע במחוזות חדשים של טעם וגעגוע.
בישול, הוא קודם כל קשר.
זוהי מערכת יחסים אינטימית ומגע ישיר עם מקור החיים שמתבטא בכל ירק, פרי, גרגיר, תבלין.

אני אוהבת ללמוד טעמים, לשוטט בהם ולשזור אותם יחד במעשה של נתינה. הכי כיף זה לחלוק יחד אוכל שבושל במטבח הביתי, להשמיע קולות של הנאה, לדבר עליו לכתוב אותו.

ההשראה שלי פרועה ורחבת יריעה

גדלתי בקיבוץ בישראל. אני זוכרת שפע של פירות וירקות עונתיים טריים, גבינות נהדרות ומעדנים תוצרת בית. דגים כבושים ומיני חמוצים בחביות גדולות מעץ ומעל הכל, הניחוח התמידי, המנחם של המטבח המשותף עם הסירים והמחבתות העצומים שלו.

או טיולי קבוצה בשעות אחר הצהרים בהם הרחקנו אל הבוסתנים הנטושים, שם גדלו רימונים עסיסיים אדומים מדם לצד תאנים כהות רכות מתפוצצות מטעם.
ובאר וגדר אבנים הרוסה. זכרון מטריד מחיים שנחייו, ממעדנים שבושלו.

בצווחות חדווה המשכנו אל שבילים נסתרים וקטפנו סברס כתום קוצני, פתייני.

לפעמים היינו יוצאים ל"גבעה" ללקט זעתר, מרווה, חרדל, זוטא לבנה, אין סוף צמחי תבלין מקומיים שגדלו פרא. צרורות צרורות שמרנו בכיסים ליבוש, ושכחנו אותם שם.

התברכתי במשפחה שטיילה הרבה בעולם בגלל עבודתו של אבי. בילדותי גרנו באפריקה ולאחר מכן במקסיקו. מגיל צעיר נחשפתי לטעמים עזים וארומות לא מוכרות, הוקסמתי מתבשילים שמעולם לא טעמתי לפני כן.

המטבח שלי נודד על הציר שבין המזרח התיכון לבין הודו,

בעיקר מדינת טאמיל נאדו שבה אני מתגוררת משנת 2000.

זו זכות גדולה לטעום מתוך סירים בהם מבעבעים סודות כמוסים וחלומות, ללמוד שיטות בישול שעוברות מאם לבת ולהקשיב לטעמים שמספרים סיפור.

בישול הוא בית, פרורי לחם שמסמנים את השביל אל הלב.