בנמל ולא של אמסטרדם

כמה דברים שגיליתי היום:

1. אפשר לאכול שרימפס'עלך בשמונה בבוקר. הם מגיעים ישירות מהים לצלחת עם פארוטה שזה למעשה מלאווח משודרג אוורירי כענן, כשיודעים לעשות אותן טוב, והבחור, מאסטר פארוטה, שעובד כאן במסעדה היחידה שיש בהארבור בהחלט יודע את העבודה. היה מעולה.

2. הנמל היה כל כולו כולו רק גברים. היו הדייגים שהגיעו לא מזמן עם הסירות והרשתות, וביניהם הקונים הספקים, כך היה נראה לפי הכמויות שקנו. מצטופפים, מסתופפים זה היה נראה קצת כמו בבורסה של דגים. גברים מתמחרים, מדברים, לוקחים סל עם סחורה, משלמים. היו שם כאלה שהוציאו סטפות של שטרות מהכיס, העסקים פורחים והמבחר מטורף.

3. ולא היו צעקות, היה שקט והרגשתי מרחפת בבועה. בהתחלה חשבתי שהאוזן שלי עדיין סתומה ולכן זה כך, אבל אז הרגשתי שהאוזן בכלל כבר נפתחה ושהשקט הזה פשוט אמיתי. אצלנו בטאמיל נאדו רועש בהרבה.

4. והדבר השני המופלא, אף אחד לא התעניין בנו, הייתי עם עוד חבר'ה מהקורס, הסתובבנו לנו ביניהם, וכלום. שקופות. זו היתה הרגשה נעימה, בטוחה, נוחה. שוטטתי בתוך עולם הדייג, התבוננתי בגברים העמלים האלו מכל זווית אפשרית, בסירות, בדגים והרגשתי כמו דני דין הרואה ואינו נראה.

5. אני מודה, לא קראתי הרבה על האזור שאליו הגעתי. הייתי בפאניקה מהיציאה מאזור הנוחות שלי והתרכזתי במה יהיה בסיליבוס, בכמה יעלה מה. בלזכור להזמין מונית ובלהיפרד מלילה. לא התעמקתי באיפה בדיוק זה קורה. כן ידעתי שזה בקרלה, ידעתי שזה בקצה הדרומי ושזה לא קרוב אל רוני בכלל, היא נמצאת בוארקאלה.

חששתי שמזג האוויר עלול להיות לח אבל לא תיארתי עד כמה. נראה לי שבקרלה יש להם 1000 מושגים על לחות כמו שלאסקימוסים יש על שלג או לבדואים על מדבר.

6. ואז התישבנו לאכול את ארוחת הבוקר הכי לא של בוקר שאי פעם אכלתי יחד עם כל הדייגים. עבורם זו היתה ארוחת צהרים, הם יצאו לדיג בארבע לפנות בוקר.

בעל המסעדה, הגיש לנו את האוכל והציג בפנינו את הדוד שלו שבא לעזור ויצא ונכנס מהמטבח כל פעם עם עוד מבחר מנות ים בלתי מתקבל על הדעת לשעה המוקדמת.

7. מסתבר שהדוד קומאר פריז, כך הציג את עצמו, התגורר 40 שנה בצרפת ועשה אמנות אבל עכשיו הגיע לחיות כאן שוב, להיות יערן, לעזור לחקלאים ולהחזיר את חובו לחברה ולכדור הארץ.

הדוד שהיה לו זקן לבן כמו אליהו הנביא והוא גם לבש לבן, נראה היה על הספקטרום הרוחני- פילוסופי - אולי משורר אבל בטח לא קשור לסצנה של הדיג. הוא לא כל כך רצה להפריע לנו לאכול אבל בסופו של דבר התחילה שיחה ערה והוא סיפר לנו את קורות חייו הסוערים.

8. וככה הסתבר לי שהעירה הקטנה הזו בקצה הצפוני של קרלה, גם היא היתה שייכת לצרפתים וגם היא מחוז פונדיצ'רי! והדוד, האומן הפריזאי על הספקטרום הרוחני לא פחות ולא יותר התגורר באורוביל כשזו רק התחילה את דרכה ב 1968. כבר אז הוא אהב עצים.

9. הוא נתן לנו לטעום מהדבש האורגני שמייצרות דבורים צעירות שגדלות אצלו בשטח, הוא הראה לי תמונות של האדמות שלו והאמת שזה נראה כמו יבשת אפריקה שלמה. מעולם לא טעמתי כזה טעם מזוקק של דבש והיתה לו ארומה שאין להאמין. החברה הצרפתיה שמרה פארוטה אחת בצד ומילאה אותה בדבש כמו קרפ.

10. נפרדנו בחום והוא שלח לי מלא תמונות כדי שאראה את פרויקט החיים האקולוגי שלו.

היינו צריכות להזדרז לשיעור שמתחיל בעשר בבוקר, כל אחת לשיעור שלה. לקחנו ריקשה ועם בטן מלאה בטעם של ים ובלי אוויר כי אין אוויר בכזו לחות ואם יש אז הוא יושב על החזה ולא זז, עלינו את החמש קומות בכבדות עד לגג המאוורר במידה, שם כבר חיכתה המורה עם הלוח.