עלילות אלים ואלילות

מי שעוקב אחרי מכיר את האהבה שלי לעבודת פולחן. זה לא משהו שהתחיל בהודו, אבל בהודו הבנתי שזה למעשה מה שזה וכמה זה הכרחי לנשמה וכמה זה מפעיל אותי. כשהתגוררתי עוד בישראל, עבדתי עם ילדים בגן גבי המיתולוגי ביצירה. בוחשת איתם בצבע, מדביקה נצנצים, מורחת שכבות של דבק. או כשהקראתי להם סיפורים, צוללת יחד איתם אל תוך הדפים או יושבת בארגז החול משחקת בבובות ובחיות מפלסטיק, בונה הרי געש, חופרת תעלות מים, אש, מים, זרדים, עלים יבשים, מבשלת אוכל מבוץ. כל זה היה הרבה לפני שנהייתי לאמא.

כשהגעתי בזמנו לטירוואנאמלי הרגשתי שהגעתי הביתה. הסגידה לכל דבר, להר, לעץ, לגבעת טרמיטים, לקקי של פרה, לאש, לפרחים, לאבנים, האוכל שמכינים לאלים הם אוהבים במיוחד אורז וחלב ובננות, הבגדים שמלבישים אותם כמו בגדי בובות ממש, המרכבות שנושאות אותם לסיבוב סביב המקדש, הלחישות שלוחשים להם, התפילה והשירה המקודשת כל אלו שיכנעו אותי ללא שום ספק שמקומם איתנו ושהם פה כדי לתמוך ולחולל את מה שאליו אנחנו כמהים. קופראטיב מסור שפותר עניינים קטנים כגדולים והחיים הרבה יותר קלים כשיש אלים ואלילות בסביבה.

היום, יומי האחרון בקראלה לפני החזרה לטאמיל נאדו הביתה חוויתי טקס עוצמתי במיוחד. רוני שמבחינתי היא יועצת התקשורת הטובה ביותר של הפרלמנט הקוסמי הזה ומכירה כל אחד מהמשתתפים באופן אישי, אוטוריטה בתחומה, שותפה מושלמת לאובססיה הזו, לקחה אותי לביקור במקדש עתיק מרשים ויפהפה בשכונה, ניתן לומר שזו מועצת האלים, כמו העירייה ואין תחום בחיים שלא מקבל שם מענה. הכל נגיש, זמין, חי, בועט, רוטט, נושם ואף אחד לא מסתכל עלינו או תוהה מה אנחנו עושות שם והאם יש או אין לנו מספר.

אחר כך ירדנו לחוף הים.

שם כבר נכנסנו לסיפור שונה אבל הרגשתי שזה קשור ומחובר ושאני כבר מוכנה לדבר הבא, יד ביד עם המלווה הצמודה שלי.

לכאן, באים התושבים כדי להשתתף בטקס שפתוח לציבור כל יום, ומטרתו לשחרר את הדורות המתים הקדומים במשפחה לדרכם. קשה לי לתאר את החוויה.

החום הקופח, החול הלוהט, הישיבה הזו תחת השמשייה עם כל האביזרים הנדרשים שהכינה מבעוד מועד מי שבחרנו לנו מתוך כמה עמדות שהיו פרושות על החוף.

והיא, ברוחב לב ובריכוז מוחלט, לא חסכה ממני דבר ונתנה לי הנחיות במאליאלם, לא הבנתי מילה, אבל עשיתי כל מה שביקשה, התעטפתי בבד לבן שבסוף הטקס הייתי צריכה להשיל ממני ולהשאיר איפהשהו לא ידעתי איפה ובסוף תליתי אותו על עץ, אני מקווה שזה בסדר מבחינת הרוחות.

בירכתי את המתים שיהיה להם מה לאכול בעולמם, מה ללבוש, איפה לנוח ואיפה לישון ועוד המון דברים שהתנגנו לי בלב והתבקשתי לעשות במדויק.

זה כלל גם להאכיל את העורבים, לצעוד על החול הרותח כמו גחלים ולשלוח את המנחה העטופה בעלה בננה אל הים.

תודה על יום מופלא ועוצמתי. דמעות התערבבו בזיעה, פרחים התערבבו עם זרעי שומשום ומים קדושים ובמשך כחצי שעה ישבתי והתחברתי עם העולם שמעבר ככה בחום הלוהט בלי שום ויכוח או טרוניה.

חזרנו בריקשה הביתה וחשבתי לעצמי כל הדרך על מי שמת אבל למעשה חי, חשבתי על הסבים והסבתות שלי ועל ההורים שלהם ועל איזה חיים היו להם יחד ועל כמה זה מובן לי מאליו שאנחנו מעורבבים זה בזה ושאיזה מזל שיש מישהי שזו העבודה שלה, לתווך בין העולמות במקום למכור ארטיקים או כסאות נוח.