top of page

הקסם שבשינוי


הסיפור הזה הוא על הקסם שבשינוי, על האמון הנדרש כדי לצאת מהרגלים ישנים, על טעויות שמביאות ברכה ועל הכלב הטאמילי אדג'קס שאם היה יודע לקרוא בטח לא היה מאמין שכל זה נכתב עליו.


כלבים ואני זה לא. הפעם האחרונה שזכורה לי היקשרות לכלב היתה אי - שם בשנות ההתבגרות שלי. כרמית היתה כלבה מזן 'שנאוצר', מזוקנת עם עיניים נבונות ופוני תמים למראה שהסתיר מבט בוער וסקרן, סקרנות שגם הרגה אותה אחר כך, על אף שלא הייתה חתול. היא פשוט הייתה מוכרחה לפצח את המכניקה הסיבובית של גלגל האוטו שלנו ויום אחד, כשאמא שלי הוציאה את האוטו מהחניה בשביל טקס השטיפה השבועי של האוטו המאובק מעבודה בכרמים, מטרים ספורים מקצה הגינה, הכלבה התזזיתית נכנסה מתחת לגלגל האחורי ונדרסה. אני שעמדתי ליד הסככה וחיכיתי, מוכנה לטקס המים, הפלתי את הצינור שהסתלסל והשפריץ לכל עבר כמו דרקון בהתקף זעם, ורצתי לאסוף את הכלבה מבין הגלגלים. אני זוכרת שישבתי איתה והחזקתי והתחננתי שתחייה, בין היתר, כי לא רציתי להרגיש אשמה. שרתי לה שירים והזזתי את הפוני השובב בליטוף אבל עיניה היו כבר כבויות. אחר כך כבר לא היו לנו כלבים יותר ואני באופן כללי התרחקתי מכל נושא חיות הבית ומהבית בכלל והתחלתי את חיי שלי, כלבים וחתולים לא היו כלולים בהם.

אני חושבת שזה השתנה כשבתי הייתה בת שש וצירפנו את ורד, האוגרת הסיבירית למשפחה. אחר כך הגיעו החתולים. מרמלד, קרישנה, אקהארט. זה התחיל מצורך פרקטי ולא מאהבה יתרה. בשנים הראשונות באורוביל גרנו בבקתה ביער, ובטבע, אין כמו טבע של חתול; קוטל נחשים טבעי. עכברים, ג'וקים, עקרבים וצפרדעים מרפדים את קיבתו הקטנה במקום את הבית. פתאום מצאתי את עצמי מתערסלת עם חתולים, מדברת אליהם, אפילו נהנית, אפשר לאמר שנוכחותו של חתול הפכה ממש 'מאסט' עבורי. ואז עברנו בית והגיע אדג'קס הכלב. הוא הגיע מהכפר השכן, התיישב על המדרגות שמובילות לבריכה מתחת לעץ מנגו גדול וחיכה. "למה אתה מחכה יה אידיוט?" צעקתי עליו כל יום "לך! לך הביתה!" אבל שום דבר. הוא הסתכל בעיניים עגולות ושואלות "מה את מטומטמת? את לא רואה שאין לי בית?" בסוף, אחרי שבוע, התחלתי להאכיל אותו באופן קבוע ולהכיר בעובדה שכנראה יש לנו כלב.

השנה הראשונה במחציתו היתה סיוט. היה נראה שככל שהרגיש יותר בטוח ומוגן בסביבתו, כך התרבו הזכרונות המרים מעברו ואיימו על עצמו ועלינו. הוא התנהג כמו כלב פרא מרוסן שברגעים מסוימים איבד רסן, לא בכוונה, לא מתוך סיבה נראית לעין או ממשית אלא רק מתוך הרגל השרדותי. איך אסביר להם שזה לא אני? זה הכלב הרע, שניכנס לי בפנים - תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה, הכלב הרע. לא פעם איימתי שאקח אותו באוטו ואשחרר אותו בכפר דייגים בדרך לצ'נאי, לא היתה לי שום חיבה אליו ובטח שלא אמפתיה. לא רק שכפה את עצמו עלי, עכשיו גם מתברר ולא במפתיע, שהוא סובל מפוסט טראומה. בנוסף לחוסר האמון שלו בכל מי שהתקרב לסביבתו - סביבתנו הביתית ואיים עליו או עלינו היו לו בעיות חברתיות מסכנות חיים ממש עם החתול שקיבל אהבה מועדפת וחי בתוך הבית, ולמה בבית? בגלל התקפי הטירוף של הכלב! השינוי היה הדרגתי והתחיל בחברים, אורחים שראו בו יכולות ותבונה וגם מסירות ועדנה שאני עד אז לא התפנתי בכלל לראות. פתאום, בזכותם התחלתי לראות את טבעו הנדיב של אדג'קס והסכמתי לשים לב לנאמנות האבירית, חסרת הפשרות שניחן בה. התחלתי לאהוב אותו, כששמתי לב לכך, הייתי בעצמי מופתעת מעצמי.

יום אחד, במיקרה, כמו כל הדברים הגדולים שמתגלים במיקרה, הגיע המחבט, מהסוג שיש בו בטריה והוא משמש להרג יתושים במכת חשמל קלילה. זטססססס, וגמרנו כמה ממוצצי הדם האלו במכה. בטעות, יצא אקהרט החתול המהורהר מהבית; בטעות, התנפל עליו הכלב; בטעות, פגע המחבט אותו החזיקה חברה, ציידת יתושים מתחילה, בזנבו של הכלב ועשה זטססססס; שלא בטעות, ברח החתול מהפחד ולא שב יומיים; ובטעות, או שלא, התיישב אדג'קס הכלב בנחמדות, מתרפס, מתנצל, התגלגל על צידו והתחיל להיות כלב פלא.

בחיי, מאז אותו 'מקרה מחבט' החתולים חיים יחד איתו בחצר והוא אפילו כבר לא נובח כשהם מתקרבים אל קערת האוכל שלו. הוא לא נושך יותר, ובזמן האחרון אפילו למד לרדוף אחרי הפרות ולגרש אותן בנביחות הוא כבר לא בורח מהן וממציא משחק תופסת כשאני רצה כמו איכרה מוכת טירוף עם מקל ביד ומצווה עליו שיעצור.

הסלפי כאן מראה כמה הוא נבון צילמה אותו אורחת יקרה שאדג'קס נגע לליבה, היא טענה שיש דבר כזה כלבים טאמילים. היא היתה משוכנעת.



0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page