לפני כמה ימים הלכתי לתקן את הטוסטוס, זה המשרד של קומר, מתחת לעץ באניין שכל פעם שאני חוסה בצילו אני חושבת, פה זה מקום מעולה לאיזו קנטינה, משהו קטן. יש לי את זה הרבה, מאתרת לוקיישנים, בטוחה שזה ה ה ה מקום המושלם ונוסעת הלאה. הצילום הזה מלפני כמה שנים, היום קומר בקושי מגיע ואם מגיע זה לא בענייני מכונאות אלא יותר כדי לארח לפרווטי, אשתו, חברה וכדי לחנך את הלקוחות.
אני אוהבת אותה. היא אישה גדולת מימדים עם פנים של ילדה, והיא תמיד צוחקת ממני כשאני ממהרת ונכנסת ללחץ מהקצב האיטי של שני הנערים שעובדים איתה או שאני ממש כועסת כשמגיע גבר טאמילי ותמיד אבל תמיד נראה לו שהוא יכול לעקוף אותי בתור, ותמיד אבל תמיד, יקבל שירות לפני.
לפני שנתיים קומר העביר לה את העסק, שיבץ את הבן שלו וגם את הבת לידה, ופרש. לדעתו גיל ארבעים זה גיל מצויין לפרישה. כשהוא בא לבקר אותה הוא תמיד מביא לה טיפין עם אוכל שהוא מכין, וזה מריח מעולה. היא יושבת ליד השולחן המשרדי עם מחשבון ומלא חלקי חילוף קטנים וכלי עבודה, בלגן וערמות שרק טאמילים יודעים למצוא שם משהו. נותנת הוראה לזה, מעבירה צ'אפחה להוא, כמו אמא גדולה של העובדים שלה. הבת שלה יושבת לידה ועושה שיעורים, היא לומדת בקולג' והבן לקח את תפקיד האב ומפרק את כל מה שניתן לפרק ואז מרכיב מחדש
פרווטי מנהלת את העבודה ביד רמה, ומבקשת מקומר : היום תבשל לי את זה ומחר את זה, הוא מספר לי שהוא מאוהב במטבח ושהוא עכשיו הטבח בבית וגם שהוא יוגי. מידי פעם כשאני מגיעה והוא במיקרה שם, אז גם יש הרצאה חינם על היוגה והחשיבות שלה לשלוות הלב שלי, "אני רואה עלייך שאת תמיד ממהרת", זו בעיה של ה"וולאהקאראם" (האדם הלבן) הוא קובע ויש גם הוראות הפעלה בדרך כלל, כל מיני תפילות, תרגילים וסיגופים שממש יכולים להועיל, ככה הוא אומר לי אבל באופן כללי רואים שהוא די קטן אמונה בקשר ליכולות הרוחניות שלי אז הוא פשוט מציע לי מהקארי.
תפתח מסעדה כאן מתחת לעץ אני מציעה לו בהתלהבות, פרווטי מתגלגלת מצחוק והוא אומר "למה לי כל הלחץ הזה? מה חסר לי? שהילדים יעבד עכשיו, אני יוגי"
