מזון האלים

אתמול ושלשום על אף מידת הרוחק ועל אף השקיעות המרהיבות והאור ששטף את המציאות ביופי מטורף, היו עבורי ימים קשים מנשוא.

פעם ראשונה שהרגשתי צורך להיות חלק מטקס, איזשהו טקס.

אני אנטי טקסים מכל סוג שהוא ואף פעם לא אהבתי לחגוג את יום העצמאות לא בדגל, לא במטס, לא בזיקוקים, לא בפטישים על הראש ובטח לא במנגל ונפנוף. אבל הפעם, השילוב הבלתי מתקבל על הדעת של הזעקה והגבורה העירומה הזו של משפחת השכול והחטופים שהתווספה להסטוריה המדממת והנאלמת של ישראל ושל האנושות כולה בטקס כיבוי המשואות והדלקת התקווה, שבר אותי.

הרגשתי מוצפת בכאב על מה שבלתי נתפס; הכרוניקה המטורפת של ההרג המתמשך, ההפקרה, הקורבנות והגבורה והייתי עם זה לבד בשכונה רגועה ופסטורלית בקרלה והשכנים ששמעו את קריאות השבר שלי שלא שלטתי בעוצמתן נתנו לזה לעבור דרכי ולהרגיש חלק גם אם זה למשהו שאין להם מושג בו.

באותו היום מוקדם יותר, מצאתי את עצמי מבשלת -ומלמדת את מנות הבית שלי במטבח של רוני ודאנש שהיו בו טחינה, וזעטר, ושמן זית וגם פאניר ולמון פיקל וצ'אטני קוקוס קרלי וזה החזיר את עצמי לעצמי לכמה שעות.

ישבנו ואכלנו יחד, פרמה רוני דאנש ואני וטעמנו מן המיטב שיש לאדמה לתת, מיטב הטעמים והצבעים והטקסטורות והערבובים זה עם זה וזה וזה. אוכל יודע לחיות בשלום להשפיע ולהיות מושפע ולא להלחם בעצמו או באחר.

אוכל שנעשה באהבה הוא כמו מנחה לאלים ויש למזון את היכולת לרכך את הכאב ולהמיס את מפלצות השנאה והכעס, את אש הדרקון שמוצאת את הדרך להתבטא בלי לשרוף אף אחד אבל גם בלי להישאר כלואה בנשמה.