ככל שמתקרב קו הסיום של הריהאב האיורוודי שלקחתי על עצמי אני מבינה כמה התרבות הזו בה אני חיה מבוססת על תחזוקת הגוף והנפש מתוך מקום של שיגרת היומיום וסידרת הרגלים שחוזרים על עצמם במשך שנים ודורות, וששיגרה היא מבורכת. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלהיות לא שיגרתיים, שונים, מקוריים, מכורים לדרמות בא לי לא בא לי, מגיע לי שתו לי לקחו לי, כי השיגרה הורגת. אז זהו שלא.
זה לא עניין רוחני, לא אלטרנטיבי לא הוליסטי. אפילו לא אופנתי במיוחד. אני לא נמצאת בספא, אף אחד פה לא יוצא מעורו כדי ליצור חוויה של פינוק ובכל זאת אני מרגישה מאה אחוז מוחזקת, מתוחזקת, מחוזקת.
מסתובב פה צוות רופאים מיומן, לימודי איורוודה נמשכים 5 שנים או יותר באוניברסיטה והידע כולל רפואה, ביולוגיה, אנטומיה, הסטוריה, מיתולוגיה, בוטניקה, תזונה, רוקחות ומה לא והכל בסנסקריט, האיורוודה נכתבה בסנסקריט וככה היא גם עוברת הלאה.
מלאכת כפיים שמבוססת על מגע, שמנים, משחות, אבקות, גרגרים, צדפים, מינרלים, אדים, מתכונים לתרופות ספתא מחלב, גהי, צמחי מרפא, דבש ותבלינים. כלי עבודה מיוחדים מעץ או מתכות טובות.
וכמעט כמו בבישול, מאדים אותי, מערבבים, הופכים, שוטפים, לשים, מנקים את הקליפה ומבשלים על אש נמוכה. מה שצריך מצטמצם מה שצריך מתרחב מה שצריך מתנקה.
הריפוי מתרחש בלי מילים, דרך הגוף. אין פה מקום לפסיכולוגיה או חפירות תודעה. זה לא מעניין והסיפור הוא לא מה שמשנה, חוסר איזון יש לו צורה, רגש, טקסטורה, צבע, טמפרטורה, ריח, טעם וכל דבר שיצא מאיזון אפשר לתקן ואין הרגשה של בסדר או לא בסדר.
אני לא מאמינה שאני מתמסרת לדבר הזה ומתמכרת להרגלים חדשים אבל לא בפאנטיות לא מתוך הלקאה עצמית אלא מתוך סקרנות בואי נראה איך אני מסתדרת בלי השריון של הבית, בלי המוכר והבטוח והמוטל בספק אבל נוח מספיק כדי לא לשנות.
אני מכירה אנשים ממקומות בעולם שאף פעם לא שמעתי עליהם ומגלה את הדמיון בינינו והתקווה שיש לכולנו להיות חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו, כמו ילדי אלוהים קטנים ופשוט לאהוב את עצמנו וכך גם את האחר ללא עוררין, כי בתכל'ס למה זה טוב העוררין הזה ולמה לא פשוט להמיס אותו בשמן, במגע ובקבלה ולהיות מי שאנחנו.
אני יודעת שזה נשמע ילדותי אבל האמת שאני מעריצה את התרבות בהודו שיודעת לחבק את מי שמבקש אותה וגם את מי שלא.
אני מתגעגעת הביתה מאד, לטאמיל נאדו אבל גם לישראל. מרגישה שחלקים בתוכי קפאו מאימה מאז השביעי באוקטובר ומשהו בי מסרב להשלים עם מה שלעולם לא יהיה אותו הדבר. אני נושאת בתוכי כאב שאין לו קול ואין לו מילים ואין לי איך לפרוק אותו. פה לראשונה התחלתי לחוש את התזוזה של האלמנטים שקפאו בזמן אבל הדרך ארוכה.
אתמול הסתימה לי המחברת בשיעור האחרון, ואחר כך העט האחרונה הפסיקה לכתוב. אני מסיימת את הקורס בדיוק ביום ההולדת שלי
ואז נוסעת לפגוש את רוני אחותי הקרלית בקצה השני בוארקאלה שם נתאדה לנו יחד ונבנה ארמונות בחול.
טו בי קונטיניוד...