היום יום שישי, סימנתי V על רוב הדברים של היום, ואת מה שלא עשיתי היום או אפילו פלונטר של קצוות משלשום, העברתי למחר, מחר שבת?
אני בודקת ביומן ואכן מחר שבת ואין עוד עמודה בטבלה אחרי שבת כי ביום ראשון הטיסה לקרלה. כלומר, בשבת זה הסוף של המלאי של ה V שהכנתי מבעוד מועד. V של רשימות מורכבות רב שכבתיות. כל הפח מלא בניירות מקומטים עם רשימות מחוקות שעברו לרשימות אחרות שמורות.
רק אומר שבעשרים השנה האחרונות מלבד הביקורים בישראל, עוד לא הייתי אף פעם חודש וחצי מחוץ לטאמיל נאדו. וזה מה שהולך לקרות החל מיום ראשון. ואני מאד מתרגשת.
אני מבטיחה לעדכן ולפרט בהמשך, כרגע אני מעכלת את המתנה
אני מוכרחה לסיים הכל מחר, הרשימה שלי מתועדפת וערוכה. הזמנתי מונית? עניתי להוא? ניפגשתי עם זו? החזרתי את הזה? הבאתי את הדוד מתיקון? השארתי מספיק כסף בחשבון? מתי הטיסה בשמונה ורבע בבוקר או בשמונה ורבע בערב? ראשון לא שבת נכון?
אני מתקשרת לחברת הנסיעות ומציקה לסרידהאר. "אבל שלחתי לך כבר כל כך הרבה פעמים" הוא לא נוזף בי או מתלונן על עומס בעבודה הוא באמת מופתע ומלא חמלה. הסבלנות ויכולת ההכלה שלו זו תראפיה של ממש. אני לא חושבת שהוא עושה מזה עיניין. הוא מקשיב לכל ההתלבטויות, במקרה הזה שלי, אני מדברת בקול עם עצמי והוא לא מתערב, ממשיך בשלו מול מסך המחשב ומדי פעם משחרר חיוך של "נו, קשה עם ההתלבטות הזו אה"? וחוזר למסך עד שאגיע להחלטה.