היום במיקרה או שלא במיקרה הקשבתי להרצאה של מעצבת יוצרת ישראלית שאני אוהבת את העבודה שלה במיוחד תודה KAREN SHAVIT
היא דיברה על זה שלייצר רוח ולחלוק יופי עם העולם זה מקצוע, רוח היא מצרך יקר ערך ושאנשים זקוקים לפיסות היופי האלו מאד כדי להישאר אופטימיים ולקבל השראה ולהתמלא מחדש בחשק חיים, בעיקר כשהמציאות מסביב קשה כל כך והאופק לא משהו.
אחר כך נזכרתי במצבים בעבר, בהם העין והלב היו כל כך חשופים שהאסטתיקה או היעדרה היו ממש מצב של חיים או מוות בשבילי, לא פחות. וגם עכשיו.
מי ששיך למודל הזה שניחן ברגישות יתר ליופי, מגיע יחד עם רגישות יתר לכאב ולכיעור (וגם ליופי שבכיעור) והמודל הזה לא מגיע עם כפתור שמווסת ושולט בעוצמת הרוח כמו במאוורר שלי מעל המיטה.
חשבתי על זה שהעולם הוא לא כזה מקום מוגן ובטוח ולא משנה איפה, מתישהו האדמה תרעד, זה טבעה. והכדור הזה עליו אנחנו עומדים בכוח הגרביטציה ולא בגלל איזה כשרון מולד לעמוד על הקרקע, מעופף לו בחלל כמו איזו ישות עצמאית, חומרית כשלמעשה הוא תלוי בכל כך הרבה גורמים והוא לא עצמאי בכלל ורובו ניתן לומר "מציאות שדווקא כן מחזיקה מים".
ואז ראיתי בעיני רוחי את הטיים ליין של האבולוציה, פעם לימדתי בגן ילדים על המפץ הגדול וכל התקופות שהגיעו בעקבותיו, כולל תקופת הקרח והחום הגדול והדינוזאורים, לפני שהאנושות היתה אשמה במשבר האקלים. "תראו אנחנו כזאת נקודה קטנה ממש כמו גרגר של סוכר" הראתי להם על הקו הזה של החיים של העולם, וזה הצחיק אותם מאד.
ויש תקופות ממש לא טובות בלשון המעטה בכל הסיפור הזה של הבריאה. תקופות נודדות, עולות, יורדות, כל פעם נקודה אחרת אקראית או לא. את זה לא אמרתי להם.
אני חושבת שדרכם הבנתי שלחלוק את היופי שאני מבחינה בו, לעבוד בזה, לעבוד אותו, זו לא פריבילגיה, זו שליחות.
גם הצד של המסחר מרתק אותי, רוח היא מצרך. ועבודת הרוח היא מלאכת פתיינות מורכבת, זה לא פשוט להפנות את תשומת הלב אל מה שיפה כאן ועכשיו, עבורי קודם כל. למצוא עניין ברגעים הקטנים הפשוטים ולהתלהב ממה שנגיש ונוכח.
העצירה הזו חסרת הזמן היא בעלת ערך רב מאד ומה כבר יכול להיות מענג במסחר סחר סחר, מילה שבדרך כלל מהדהדת לי רע כי איך אפשר לסחור במה שמלכתחילה שייך לכולם? למה לצאת מתוך נקודת הנחה שחסר למישהו משהו ודווקא הסחורה שלי תשלים את החסר.
אולי זה מהקיבוץ ההסתכלות השיוויונית הזו שלי המה יגידו הזה ואיך היא מרשה לעצמה לבהות כל כך הרבה, הפרודוקטיביות והכימות הבלתי מתפשר של הסטטוס קוו הקיבוצי ואני עם הדישדוש הכאוטי הזה והבילבול מה באמת קורה פה? איך זה מתנהל כל זה?
ויחד איתי שק של רעיונות ש"לא מחזיקים מים" ואיך אני אסביר שמהצד שלי אני רואה את המים בטח שרואה, פטה - מורגאנה של אגם כחול כחול צלול כמו ראי ושפע של ירק מסביב ומתיקות אין קץ, ולא רק אגם אחד, הרבה אגמים אבל למה להחזיק מים? זה לא המים הם שמחזיקים אותי?
ושאלתי את עצמי במהלך ההרצאה כשהידיאו בזום מכובה כי השיחות עם עצמי אל עצמי באמת קצת טעונות, האם אני משתייכת לקאסטה הזו של יצרני הרוח?
כשאני מבשלת ומערבבת תבלינים וטעמים יחד או כותבת מילים ומשפטים וסימני פיסוק או כשאני צדה איזו סיטואציה ברחוב משהו שרק אני מבחינה בו, לוקחת את הזמן להיעצר ואולי לצלם הנה יש מפגש ואופס נכתב מתוכי סיפור. (למען האמת, זו בכלל לא אני שתופסת סיפורים אלו הסיפורים שתופסים אותי). או כשאני מדביקה איזה קולאג' שכבות על שכבות של רגשות, תנועה, נוסטלגיה, געגוע, צבע, מילים גזורות.
וכשאני לא יכולה פשוט לא יכולה לתת לתנועה לברוח ממני ולהמשיך לתוך סיפור אחר, זה שלי. אני תופסת בשובל הגלימה של הדבר החמקמק הזה- כנראה אדון רעיון או גברת מוזה, קורעת אותו או אותה לגזרים, איך שבא לי, מרכיבה מחדש ומדביקה על הדף.
או כשאני סתם בוהה תקועה מריצה סרטים בראש ועושה רשימות; עורכת, מוחקת ומעבירה לדף אחר, מקמטת זורקת ומתחילה מחדש, והטיפקס המסך הלבן שלי.
בכל הרגעים האלה יש רגע של בריאה.
יש תחושת בהילות מסוימת, וגם שליטה במצב, יש סדר קוסמי שמתגלה בתוך הבלאגן וישנו גם מומנטום מדויק, ברגע הזה שבו הרוח הופכת לחומר ומתגלמת בו, כמו בהריון ובלידה, אמא פונדקאית לרעיונות שמגיעים מאיפושהו.
וכן עצמי אמרה לעצמי, תכל'ס אני מייצרת רוח.
והנה סיפור על מובילי הדרך (Wayfarers - מילולית משהו כמו הנוסעים, או הפוסעים בדרך).
סטיב ג'נקינסון סיפר, לא לי.
מסופר על תרבות של פולינזים נוודים שנדדו בסירות קטנות, ובילו שעות אינספור בים.
מי שהובילו אותם במסעותיהם המורכבים והמאתגרים בים היו האנשים הכי רגישים, הכי חשופים, הכי פגיעים בחברה. לא החסונים, לא החזקים, לא הכריזמטיים. דווקא אלו שכמעט אין עור לגופם. שחשים כל שינוי, כל ניואנס, כל משב רוח או שינוי בטמפרטורת הים.
בהעדר כלי ניווט, מפות וכל אמצעי אחר, האנשים החשופים האלו היו אלו שבידם הופקדו חיי השבט כולו. בלילות מעוננים, ללא מפת הכוכבים מעל, הם ידעו לפלס את הדרך בים על ידי קריאת הסימנים העדינים ביותר בזרמי הים, בתנועת הדגים, במשבי הרוח וכן הלאה.
המנהיגים האלו היו צריכים להישאר קשובים ודרוכים בכל רגע. במשך היום, כאשר כל שאר האנשים היו עסוקים בשיחות, מלאכות היומיום ואולי גם במריבות ואהבות, הם היו חייבים להישאר פנויים לחוש אותה בכל שינוי ותנועה. ובלילה, כשכולם התמסרו לשינה ולעייפות, אותם מנהיגים היו חייבים להישאר ערים וחדים.
כדי לוודא שלא יירדמו והסירה כולה, על כל אנשיה, תאבד בים, היה צריך להמציא דרך מתוחכמת כדי להשאיר אותם ערים ודרוכים.
הם לקחו חוט, וקשרו צד אחד שלו להגה הסירה. כל שינוי לא צפוי בכיוון ההפלגה סובב את ההגה, ומשך בחבל. את צידו השני של החבל הם קשרו אל המנהיג עצמו. לא לאצבעו, לא לזקנו - לשער הערווה שלו! משיכה חדה בחבל הקפיצה את המנהיג, וסילקה כל שינה מעיניו.
.