אני אוהבת את הרגע שבו אני מספרת מהו האוכל הזר הזה שמרשה לעצמו ככה להראות בהדרו בלי להתבייש, בלי להתייפיף. ואז, גם כל אלו עם חרדת הכוסברה וגם אלו עם איימת החריפות נרגעים ומתרככים, טועמים ונשבים בתוך התבלינים והרטבים ואני, מסמנת נצחון קטן. חומרי הגלם הממריצים את החיים מגיעים יחד עם אלו שמקררים את המערכת, יש הגיון באוכל וכאשר הוא מדבר את עצמו אי - אפשר שלא להקשיב לו
יש מפגשים שמתרחש בהם איזשהו קסם ומתהווים חיבורים שמלמדים גם אותי משהו חדש ובעיקר מזכירים לי מה אני אוהבת לעשות ולמה דווקא כאן. זה לא מובן מאליו למחפשת נצחית כמוני לדעת שאולי גם מצאתי משהו למרות שהנקודות הן רק סימן דימיוני, זמני ושבין שתי נקודות עוברים המון קוים וממש לא ישרים.
אחד הדברים שמרתקים אותי מהרגע הראשון שהגעתי אל תת היבשת ועד היום,
זה החיבור של האנשים אל הגוף שלהם. כפות הרגליים פרושות על גבי האדמה, תופסות אותה לרוחבה, עמוד השדרה נמצא בתוך הגוף ומחזיק אותו, הראש זקוף יושב על צווארו ונושא משאות כבדים ביציבות שאי אפשר להאמין והידיים עמלות, ממוללות, מלקטות, שוזרות, מקוששות, בוחשות, מסננות.
הגוף הוא כלי עבודה משוכלל ויעיל ושום דבר לא מפריד אותו עדיין מהדברים בהם הוא נוגע. כתם מתחבר לצבע, מירקם מדבר עם תנועה, טעם מתרחב עם ניחוח של קארי יד שבוחשת ולוחשת, מעשה כשפים.
תבשיל, הוא מה ששמים בו, איך שמתנהגים איתו, כמה מאמינים בו, איך שמתבוננים בו, מה מרגישים כשבוחשים אותו.
מזון שחשים אותו באצבעות, טעמו משתבח והוא מגיע כמו חץ של אהבה ישר ללב.