כשיוצאים מגיעים למקומות מופלאים, זה נכון בגדול ולאחר מעשה אבל מה שלא מספרים זה על מסלול היסורים של מסע היציאה מאזור הנוחות. יותר ויותר אני מגלה שהדבר שלשמו יצאנו לדרך הוא רק תירוץ, כמו נקודת ציון במפה ולא משנה כמה רצינו, ביררנו, חקרנו, אימתנו, הזמנו, דמיינו, קבענו. לזוז זה כואב ממש ככה.
הפרידה מהמוכר והבטוח, ההתמסרות ללא נודע, השינויים הקטנים או הגדולים, התנועה החוצה מהסביבה שאירגנו לעצמנו, כאילו היתה בית מודולרי מלגו - אחחחחח גאוני גאוני היה הלגו הזה.
ווידוי- אני לא אוהבת לעזוב את הבית אני מרגישה צב בלי שריון אני מתגעגעת נורא וממש כמו בילדות, שנאתי סליפ - אוברס, טיולים שנתיים, מחנות, הייתי בוכה בסתר וממציאה מחלות כדי שיקחו אותי חזרה הביתה למוכר, לבטוח אבל עכשיו בגילי?
מה שיפה במקום הזה בו אני נמצאת עכשיו בקצה של קרלה, זה שאני לא היחידה שמרגישה ככה. וכנראה בגלל שזה מקום שאנשים באים אליו כדי לטפל בעצמם וללמוד על עצמם רמת השיתוף והאינטימיות פנומנאלית.
אני מגלה וריאציות מטורפות של אותו הדבר ולא משנה בן כמה אתה או מאיפה. מי שנמצא פה ללא יוצא מכלל, עובר כזה מסע מרתק בתוך עצמו וסיפורי החיים שאנשים מספרים בשעת המפגשים בארוחות (במשך היום כל אחד עסוק בסקדואל לימודים וטיפולים משלו) נכנסים ישר ללב.
הודו לא עושה הנחות לאף אחד אפילו לא לי, איך זה יכול להיות? שואלת עצמי את עצמי אני כבר אמורה לדעת, לא לצפות, לשחרר, לקבל את מה שלא בדיוק קורה כמו שרציתי, להיות סבלנית, לדעת להישאר בלי להרגיש כבולה ולברך על היש.
מי היה מאמין שאנשים לכאורה בוגרים מתנהגים כמו ילד עם טאנטרום, לא לא זה לא פייר, אבל הבטיחו לי אמרו לי שתו לי אכלו לי, לא בא לי כן בא לי אתה לא תחליט עלי זה שלי מהבית. כל יום מישהו אחר בלופ והשאר מחזיקים את קריסת המערכות התורנית הזו וצוחקים, צוחקים הרבה.
ובשבועות האלו בהם אני כאן מחוץ לשריון, על פי התכנית הבנויה היטב לפרטי פרטים - כרוניקה של פרידה ידועה מראש, לילה עוזבת את הבית המשותף שלנו לבית קטן ומתוק משלה.
יש מצב שבגלל זה בכלל נסעתי, כדי לא להפריע.מזל שהודו כזו גדולה ולסוע למדינה אחרת זה עדיין בגבולות המקום. וגם כדי למצוא מקום בתוכי שיהיה נפרד גם אם אני ממש ממש לא מוכנה לזה וכל הקיום שלי רוקע ברגליים וזועק לא לא לא רוצה לא רוצה תישארי בבקשה תשארי, אל תלכי.
אני מסתכלת על הטוק טוק מתרחק מהבית שלנו, היא שלחה לי סירטון, ואני נקרעת מבכי. היא תגור בסך הכל עשר דקות ממני, זה מביש ובכל זאת. והיא מסבירה לי על חבל הטבור שמתארך ומתארך.
הקול הבוגר שלי שלא מגיע מעצמו אלא מחברות חכמות יותר מנוסות יותר מסביר לי באופן ציורי שהיא צריכה למצוא את העצמאות שלה מאמא תנינה, תוקעת לי פגיון בין המלתעות שלא אבלע אותה לגמרי והיידה, החיים עם המבט קדימה.
ואת כל זה אני מספרת כי כל יומיים עולה לי הג'אנאנה ואני רוצה לברוח הביתה כמו שהייתי בורחת מבית הספר לים ואני מרגישה שחלקים ממני נפרדים ומסתדרים מחדש כמו אטומים ושאין לי שליטה על זה ואיזה מזל שיש פה מקום יפה ואנשים טובים וסקדואל קשוח עם המורה שמפחידה אותי. לא להאמין כמה סיפורים וויכוחים יש לי בראש ובסך הכל באתי לעשות קורס בבישול איורוודי.
