לא תמיד זה ברור לי איך בעצם אני פה ולמה. אני לא מתכוונת לדבר הגדול הזה שנקרא חיים, זה באמת לא היה בידי להחליט או שאולי זו כן הייתי אני שהחלטתי ובחרתי כפי שנהוג לדבר בימינו "זה אתה שבחרת בהוריך" וכל זה. אבל אז, בתקופה בה נולדתי, היה נהוג לנכס את ארוע ההגעה לעולם להורים. שיהיה את מי להאשים כשצריך וגם למי להודות.
אבל אני מתכוונת לכאן, להודו, טאמיל נאדו. קודם כל זה היה בעקבות האהבה. ממש ככה, כמו בשיר ההוא עם המזוודות וה"נוסעת בעקבות האהבה אה" אבל היום אני חושבת שהאהבה, והמסעדה ואז הלידה של לילה וההר הקדוש והפולחן מסביב, כל אלו היו נקודות ציון והתגלמות של עולם שהשתוקקתי אליו תמיד.
באחד הביקורים בישראל עמדתי בתור לפלאפל בדוכן שכונתי. לפני עמדו שני בחורים. הם היו מצוידים בכל סמלי הסטטוס שרמזו על כך שיש להם אמביציות ושלהיות פועל או סתם עובד זה לא ברשימת החלומות שלהם.
אני, יש לי נטיה כזו להתעניין מאד בשיחות שמתרחשות לידי, לא לשם האינפורמציה דווקא אלא יותר כדי למקם דמויות, ארכיטיפים בעולם שאני מציירת לעצמי. זה כמו שילדים משחקים בבובות, לכל אחד יש תפקיד. אני מוכרחה לאמץ כמובן פרצוף אדיש כאילו השיחה שלהם לא קשורה אלי, אבל הו הו, היא שייכת ועוד איך ולרוב הפנים שלי לא מצליחות שלא להביע את הסכמתי או מורת רוחי ממה שנאמר.
הבחור האחד אומר לחברו "מה מה אתה רוצה בחיים?" והחבר המבולבל, נראה שעובר תקופה לא קלה, עונה "וואלה לא יודע אחי, אני לא רוצה להיות תמיד עורך וידיאו, אני רוצה גם לביים אולי? משהו נחשב אתה יודע" כל השיחה העמוקה והאישית כמובן מתרחשת כששניהם בכלל מסמסים בנייד, כל אחד בענייניו.
בחור מ'ס 1 זה ששואל וממריץ, אני מרגישה מאופן דיבורו שהוא זה שאוחז בהנחה שזה העסק שצריך לעבוד עבורך ולא אתה זה שיהיה עבד לעסק. "הוא מיצג את המודרניות" אני רושמת לי בראש ומגלגלת עייניים נוסח פולין.
הממריץ מגיב לחלום שזה עתה נזרק אל החלל המריח מטיגון בדוכן הפלאפל : שמע אח שלי, אם אתה רוצה להגיע לאן שהוא אתה צריך לטפס לטפס לטפס" שלוש פעמים הוא חוזר על זה כדי להדגיש, אני מניחה, את פעולת הטיפוס הקשוחה, כמו ביחידה קרבית אולי או כמו בטרק בהימלאיה. משהו שנשמע הישרדותי.
"לטפס לאן?" מרים בחור מ'ס 2 את מבטו מהנייד," אחי, מה זה פה סולם?" וזהו. באותו רגע הבנתי. כמעט שיתפתי אותם בהבנות שלי אבל נראה לי שהם היו אדישים אלי וממילא לא ממש הייתי שם, לא על הסולם וגם לא לידו.
והיום קראתי משפט שאומר: "החיים הם מסע של שיתוף פעןולה בין שווים" ובום. הבנתי. הסולם המטאפורי הזה אפפעם לא היה חלק מארגז הכלים שלי. וכמו אותו בחור 2 אולי, הטיפוס היה תמיד נראה לי סזיפי. איכשהו תמיד מצאתי את עצמי נשארת למטה שומרת על הציוד, מכינה תה מתוק עם נענע על המדורה.
בהודו, ובעוד מקומות שהם לא המערב, החיים מתרחשים בצורה אופקית. ההבנה שסולמות וחבלים זה טוב למשחק אבל לא לחיים היא בעומקם של הדברים. ואני אוהבת את זה. את הגם וגם וגם ולא זה או זה.
