הדרך היתה רגועה וזה בלתי מתקבל על הדעת בהודו. כמעט שלא היו משאיות או אוטובוסים על הכביש וזה הרגיש קצת כמו גלאקסיה (וזה לא שהייתי שם) שהועלמו ממנה כוכבי הלכת הגדולים. המון חנויות קטנות עדיין מוגפות בתריס ברזל כבד או סתם נערמות ארוזות ללא שימוש כמו שוק הכרמל בלילה.
והכי מוזר האנשים. הנוף עירום מהצפיפות, מהביחדנ'ס, מהמראות הכל כך מוכרים של הודו ששפוכה לה בחוץ בלי הפרדה. הגם וגם הפיסי ממש. אי שניות מכנים את זה כאן.
ומצד שני רואים פתאום את אותה אי השניות בבירור כל כך. העוני שמונח בטבעיות לצד העושר יחד מתערבבים זה בזה בתוך עיניני החיים השוטפים.
ואפשר פתאום, לצד המראות הנטושים, לראות בבירור סוג של תמצית אנושית נעלה שיש בה נדיבות וענווה וסולידריות טבעית לצד משמעת וכבוד, גם אם ספקני, להוראות מלמעלה.
צ'נאי שוקקת ומתקיימת אבל הכל מסביב נראה כאילו עבר דילול רציני. אין אווירת עיר או צרכנות לשמה. אנשים בבתים.
בחוץ כולם במסכות, בלי אג'נדות או וויכוחים אידיאולוגים. רוב המסעדות סגורות וחברות השליחויות הן המושיע החדש. ימי המשיח ממש.
ואוכל רחוב מתחת ליריעות פלסטיק בכל פינה. מחכים בתור עם מסכה. מורידים כדי לאכול ושוב מתכסים. וכולם כל כך מסבירי פנים אלינו ומבעד למסכות בוקע כל כך הרבה חום אמיתי של הלב והאוכל מעולה.
אנחנו עומדים חבורות חבורות עם סוציאל דיסטנס שזה מושג שבכלל לא קיים פה בטרמינולוגיה החברתית ונהנים באמת מההתחכחות הקולינרית הספונטנית והגשם מתחיל קצת לטפטף לנו לצלחת מזכיר לנו שאוכלים והולכים. סוג של דיינינג אקספיריאנס מודרני. כמו דרייב אין אבל בדרייב אאוט.
את רוב שעות היום אני מבלה בחדר במלון שקיבלנו בשעה שיורשת העצר מבלה את זמנה בסדנת משחק שהוזמנה אליה. אני על תקן המלווה.
מודה לעצים שאני מתגוררת ביניהם שהיו חברי הקרובים ביותר בשנה וחצי האחרונות.
כל מיני דברים שקודם היו בגדר חוויה כשהיינו נוסעות אחרי הרבה זמן לעיר הגדולה, עכשיו מרגישים מרוקנים מתוכן. כמו שופינג שפתאום על אף הפינוקים הנרכשים נראה מפוקפק ולא רלוונטי. כמו לאכול במסעדה שמופרדת בוילונות והאוכל בה התרוקן מחיים, או ללכת לאולם קולנוע אמיתי עם פופקורן ולראות את הסרט הלהיט האחרון, כמו להיות בכל מקום שהוא לא הבית.
מה שכן זה זמן איכות נפלא ואנחנו בסוג של חופשת עבודה. כל אחת עם שלה ובערב נפגשות במלון השומם.
וגשם יורד ויש לנו ערמות של ספרים ורום סרביס חביב ויש מלא על מה לדבר.
אני מניחה שכל מה שאני כותבת נשמע בנאלי ומוכר כי היי...היינו שם כבר. ובכל זאת. בלתי נתפס.
וזה עוד לפני שטסתי לאנשהו.
די נמאס.
